בנם של אליס ורפאל. יקיר נולד ביום כ"ה בחשוון תשמ"ה (20.11.1984) בדימונה. הוא בן הזקונים של הוריו, אח של מוריס, אתי ויואל.

אליס ורפאל סויסה, הוריו של יקיר, נישאו בשנות השבעים, זמן קצר לאחר שעלו ארצה ממרוקו. הם קבעו את ביתם בדימונה והקימו משפחה חמה ומלוכדת. אליס, אימו של יקיר, סיפרה שבנה היה תינוק נינוח, ילד צייתן, שקט ומנומס. בבית הוריו גדל יקיר על ברכי האמונה והיא הכתה שורש בליבו, התחזקה והתעצמה ברבות הימים. הוא למד בבית הספר הממלכתי דתי "אלפסי" והקפיד לחבוש כיפה לראשו. מורותיו בבית הספר כינו אותו "הילד של אימא" ודיברו בשבחו: "הלוואי שכל התלמידים שלנו היו כמו יקיר." הוא היה תלמיד שקדן, נעים ונוח לבריות.

כבר בגילו הצעיר הנצו מידותיו הטובות של יקיר, בייחוד טוב ליבו ורגישותו, נדיבותו ורצונו לעזור לזולת. אימו אליס סיפרה שפעם כאשר הסב יקיר לאכול את הכריך שלו בארוחת עשר בבית הספר, ראה כי לאחד הילדים לא היה כריך. מייד נתן לו את הכריך שלו והסתפק בפרי. "בנוכחות יקיר לא נשאר שום ילד בלי אוכל, אבל לפעמים יקיר הוא שהיה חוזר הביתה רעב," סיפרה אליס. טוב ליבו של יקיר, עיקר הסיפור הזה, עבר כחוט השני בחייו.

יקיר למד בבית הספר התיכון הדתי "אפלמן" במגמה עיונית. הוא שאף ללמוד בקרב תלמידי הכיתה הטובה ביותר בשכבה, וכאשר התבשר כי ילמד בה לא היה מאושר ממנו. הוא התמסר ללימודים ולא הניח לדבר להסיח את דעתו מהם. שקדנותו של יקיר נשאה פרי וציוניו הגבוהים עיטרו את תעודת הבגרות שלו.

לאחר שהשלים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון עבד יקיר בחנות נעלי ספורט בעיר מגוריו במשך חודשים אחדים. בעל חנות הנעליים סיפר כי בשל אהבתו לאחייניו בחר יקיר לקנות להם נעליים במיטב כספו. אליס אימו הוסיפה: "יקיר רצה לפנק את אביו, לגרום לו נחת ושביעות רצון. בחודש האחרון לעבודתו בחנות קנה לאביו נעליים בארבע מאות שקלים." לפיכך כאשר הגיע מועד תשלום המשכורת, היה יקיר העובד היחיד ששילם למעסיקו בגלל המתנות שהרעיף על בני משפחתו שאהב כל כך.

יקיר התגייס לצה"ל בשנת 2002 ושירת בחיל התותחנים. חלומו להתגייס ליחידה קרבית התגשם, והוריו תמכו בו ועודדו אותו לתרום למדינה ולצבא. אליס אימו סיפרה שלעולם לא תשכח את טקס סיום הטירונות של יקיר ואת תחושת הגאווה שהציפה את ליבה בראותה את בנה הצעיר נעשה גבר לנגד עיניה ממש.

יקיר אהב את השירות בצה"ל ואת חבריו ליחידה, ולאחר שהשתחרר המשיך לתרום את חלקו בשירות המילואים. הוא פסח על טיול ברחבי העולם ועל עבודות מזדמנות משום שביקש לפלס את דרכו לעתיד בטוח ומבטיח.

ביום 17.7.2006 התגייס יקיר לשירות בתי הסוהר, ולאחר שסיים קורס סוהרים החל את דרכו בשירות בבית הסוהר "נפחא". הוא מצא את מבוקשו בשירות ויצק לעבודתו כסוהר את רגישותו ואת מסירותו לזולת. האמונה שעל ברכיה גדל יקיר הייתה שזורה גם בדרכו בשירות, ולאורה מילא את משימותיו. כל אימת שנתגלעו מחלוקות בענייני דת, פנו ליקיר. הוא סיפק כיפה לחבריו, עודד אותם להתפלל, וערך "מניין" כהלכתו ובזמן.

יקיר שאב כוח ועוצמה מן התפילה. הוא האמין כי בכוחה להשפיע למרות חומות הכלא. "צריך להקשיב לאסירים, למצוקות שלהם," נהג יקיר לומר, "אנחנו בני אדם לפני שאנחנו סוהרים." בד בבד לא זנח יקיר את שאיפותיו והיה קשוב למשאלות ליבו. הוא נשא עיניו לתפקידים אחרים, ובזכות סבלנותו ורגישותו הוא רכש ניסיון והכשיר את דרכו קדימה.

ואכן, מעלותיו של יקיר לא נעלמו מעיני מפקדיו והוא עבר לבית הסוהר "רמון" ושימש סוהר ביטחון. עם הזמן קודם לתפקיד סמל משמרת. חבריו סיפרו שהיה מסור לעבודתו ושהיה אפשר לבטוח בו ולסמוך עליו. "כשיקיר במשמרת האגף בידיים טובות," נהגו לומר.

בשנת 2008 אירע אסון במשפחת סויסה. רפאל, אביו של יקיר, יצא בשעת בוקר למרכז המסחרי בדימונה, ובזמן ששתה קפה עם חבריו נשמע לפתע קול נפץ עז. מחבל פוצץ את חגורת הנפץ שלו, ואיתרע מזלו של רפאל והוא היה סמוך לזירת הפיגוע. אומנם הוא קם שניות לפני הפיצוץ, אולם כל אותו ערב עלו התמונות הקשות בזיכרונו ולא נתנו לו מנוח. בשעת לילה מאוחרת נדם ליבו של רפאל, אביו של יקיר.

עם מותו של אביו חזר יקיר לגור בבית אימו כי לא רצה שתישאר לבדה. למרות הכאב והצער לא ויתר יקיר על שאיפתו להיות קצין. כעבור חמש שנות שירות זומן יקיר למבדקים לקורס קצינים ולא ידע את נפשו משמחה. "כשאסיים את קורס הקצינים יעלו לי את המשכורת, ואת אימא תחיי חיים טובים, לא יחסר לך דבר," הבטיח לאימו שעה שעמד לצאת לדרכו החדשה. כעבור זמן מה יצא יקיר לקורס קצינים.

יקיר עמד בהבטחתו לאימו והיה לה משען כלכלי ורגשי. הוא דאג לכל מחסורה ושמר עליה מכל משמר. בבוקרו של כל יום נהג להתקשר אליה ולהודיע לה כי הגיע למקום עבודתו. שלוש פעמים ביום היו משוחחים זה עם זה.

יקיר היה משען לא רק לאימו. מוריס, אחיו הבכור, המבוגר מיקיר באחת עשרה שנים, סיפר כי כאשר נקלע לקשיים כלכליים נחלץ יקיר לעזרתו: "בלי לשאול שאלות הציע יקיר עזרה בלב שלם ובהחלטיות. כשנזקקתי לסיוע כספי הוא ניגש לבנק ובתוך יום ביצע עבורי העברה בנקאית כדי לעזור לי לצאת מהמשבר. בתקופה קשה הוא הציע למכור למעני את הדירה שקנה. יקיר לא ידע להגיד 'לא'." מוריס סיפר עוד שכאשר הגיעה בתו הבכורה לגיל מצוות, הזמין אותה יקיר לטיול בצרפת.

יקיר נרשם ללימודי קרימינולוגיה במכללה האקדמית "ספיר" ועשה חיל גם בלימודיו. בתקופת לימודיו לא זנח יקיר את מסירותו לזולת והתנדב בעמותת "לתת". מעת לעת נהג להגיע למחסני העמותה בבאר שבע, ושם ארז חבילות מזון לנזקקים. בשנת לימודיו האחרונה פגש יקיר את עדן, אהובת ליבו, שהייתה סטודנטית לאדריכלות. הם תכננו להינשא בתום קורס הקצינים ולאחר קבלת התואר.

צוער יקיר נפל ביום כ"ה בכסלו, א' חנוכה, תשע"א (2.12.2010) באסון הכרמל, בשריפה הגדולה שהתלקחה בהר הכרמל.

השריפה בכרמל כילתה יער, חורש ובתי מגורים רבים בפארק הכרמל וביישובים שמסביבו. כשבעה־עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי הקיבוץ בית אורן ועשרות בתים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש. 

בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט לפנות את אסירי הכלא "דמון" ואת אסירי הכלא "הכרמל". למשימה הזו חברו קצינים, שוטרים, לוחמי האש של שירות הכבאות וההצלה, צוערים ומדריכי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר (מחזור א) – כולם יחד כדי להציל חיים. 

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה לשלוח לשונות אש לעבר האוטובוס. קירות אש ענקיים חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו כל שמץ חיים במהירות שיא.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים, שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג אוטובוס הצוערים, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ביום 20.11.2010, שבועיים לפני האסון, חגג יקיר את יום הולדתו בחיק משפחתו וחברתו עדן. גיסתו אפתה עוגה לכבודו וכולם בירכו אותו. אלה היו רגעים אחרונים של אושר. כעבור שבוע הגיע יקיר לחופשת שבת בבית אימו והציע לה לבקר בקבר אביו רפאל. הם נסעו יחדיו לבית העלמין, עצרו ליד קבר אביו וליד הקבר של סבו ושל סבתו. יקיר עמד ליד הקברים, קרא פרקי תהילים, שטף את הקברים וניקה אותם. אחר כך חלף ליד הקברים של קרובי משפחה, שכנים ואנשים שהכיר. "כאילו נפרד מכולם," סיפרה אימו. ביום רביעי, יום לפני האסון, שוחח יקיר עם אימו בפעם האחרונה. הוא סיפר לה על חוויותיו מהקורס ודרש בשלומה. היא הבטיחה לבשל לו מטעמים לשבת ותכננה לקנות את הדגים שאהב. באותו יום התקשר יקיר גם לרבו כדי להיוועץ בו בעניין פרשת השבוע. "הרב, על מה יורדת אש מן השמיים?" שאל יקיר את רבו. "על חילוקי דעות ועל חילול שבת," השיב לו הרב והבטיח להרחיב ולבאר בפעם הבאה שייפגשו.

מוריס, אחיו של יקיר, סיפר כי ביום חמישי, יום האסון, דיבר עם אחיו פעמים רבות. מאז יציאתו לקורס קצינים התקרבו האחים זה לזה. יקיר נעשה בן בית בביתו של אחיו מוריס בקריית מלאכי, ואשתו של מוריס נהגה ביקיר כבאח. "התקרבנו בחצי השנה האחרונה, והרגשתי שיקיר הוא יותר מאח, הרגשתי שהוא הבן שלי," סיפר מוריס בכאב וגולל את אירועי אותו יום. יקיר סיפר לו שהוזעק כדי לפנות את אסירי הכלא "דמון" בגלל שריפה עזה בכרמל. מוריס התקשר לאימו אליס מייד. אליס לא העלתה בדעתה כי הדבר נוגע לבנה, אולם בהגיעה למרכול בשעה ארבע אחר הצוהריים בערך שמעה שתי נשים משוחחות על השריפה בכרמל ועל אוטובוס הקצינים הבוער של שירות בתי הסוהר. באותו רגע שמטה אליס את הירקות שאחזה בידיה ויצאה מהמקום בבהלה. "איבדתי שליטה," סיפרה כיצד הרגישה ביום הנורא בחייה. כאשר הגיעה לביתה ראתה אנשים מתגודדים. היא נכנסה פנימה וקרסה למראה התמונות במרקע הטלוויזיה. באותו זמן נסע מוריס לעבר הכרמל. "כל הדרך לא עיכלתי, הרי לפני כמה זמן דיברתי עם יקיר בעצמי," סיפר וחזר על מילותיו של אחיו האהוב: "אתה לא מבין איזו אש יש פה ... מוריס, יש פה להבות ענקיות ... אתה לא תאמין ..."

יקיר התקשר למוריס שוב ושוב ברגעי האסון, ובאחת השיחות נשמעו רק זעקות. מוריס היה משוכנע שיקיר הגיע לבית הכלא "דמון" ושהחל הפינוי, ולפיכך נשמעו זעקות. אז עדיין סירב להאמין כי אירע הנורא מכול, אולם כאשר הגיע למקום האסון הבין: "אולי זאת הייתה הזעקה האחרונה של אחי."

יקיר היה בן עשרים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. הוא הניח אם, שני אחים ואחות.

לאחר נפילתו הועלה יקיר לדרגת מישר והוענק לו עיטור המופת על אומץ ליבו הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשו בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידו.

אליס, אימו של יקיר, סיפרה בעצב מה ביקש יקיר בנה בחייו: "שיהיה טוב לכול, זה מה שהוא רצה, זה מה שעשה אותו מאושר."

יקיר היה מאושר בשנה האחרונה בחייו: הוא רכש בית ומכונית, היה אמור לסיים את לימודיו האקדמיים ולהינשא לעדן אהובתו. יום הלוויה של יקיר היה יום השנה לחברותם. עדן ליוותה אותו בדרכו האחרונה.

דרכו של יקיר לא נעלמה מעיניו של אדם. נדיבות ליבו ומסירותו למשפחתו ולזולת שזורות בזיכרונות, בגעגועים ובסיפורים על אודותיו. נודע שנהג לתרום לאנשים נזקקים בעיר מחסכונותיו וממשכורתו, אך עשה זאת בסתר. מוריס אחיו סיפר שיום אחד נכנס אברך למכולת שבשכונה וביקש מבעל המכולת לשלם בפעם אחרת למרות החוב שצבר. לאחר שיצא האברך ניגש יקיר לבעל המכולת ושילם את כל חובו של האברך. רבו של יקיר ניסה לברר אם יקיר הוא האחראי לתשלום החוב, אך יקיר הצניע את מעשיו כדי שלא ידע אדם על תרומתו. "כך היה, טוב לב ונדיב, אוהב לעזור לכול," סיפרה אימו בלב שבור.

גונדר משנה אילן בורדה, מפקד בית הסוהר "רמון" ומפקדו של יקיר, אמר: "יקיר היקר שלנו, אנו המשפחה, חברים ומשפחת שירות בתי הסוהר מסרבים להאמין, מתקשים לקלוט! אסון כבד פקד את מדינת ישראל, את שירות בתי הסוהר ובעיקר את משפחתך. בעקבות השריפה ביערות הכרמל נשלחת למשימת קודש של הצלת חיים עם חבריך ועם מפקדיך לקורס הקצינים. כהרגלך היית בראש הכוח ובחזית ההתרחשויות, אך ממשימה זו לדאבוננו לא שבת. היית דמות לחיקוי ולמופת בעיני חבריך ליחידה, חייכן, נמרץ, אהוב, דמות נערצת ומוערכת על ידי מפקדיך וחבריך כאחד ... עתידך היה לפניך כאשר השמיים הם הגבול עבורך. דוד המלך ביכה על האסונות שהיו לעם ישראל בעבר ואמר: 'בחוריו אכלה אש' (תהילים עח, סג). לצערנו הרב, ההיסטוריה חוזרת. יהי רצון שתקוים נבואת ישעיהו הנביא: 'בילע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים' (ישעיהו כה, ח). אני גאה על הזכות שניתנה לי להיות מפקדך."

יקיר מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, שנבנתה ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן. האנדרטה נחנכה בדצמבר 2011; יקיר מונצח גם באנדרטה שבחורשת ה־44 בהר מרון, שניטעה במאי 2011; ב"יוטיוב" פורסמה מצגת תמונות לזכרו של יקיר.